פסק-דין בתיק עת"מ 3412-02-13

1.         העותר 2, אזרח אריתריאה יליד 1985, הסתנן לישראל דרך גבול מצרים בפברואר 2008, הושם במשמורת ושוחרר באשרה מסוג 2 (א) (5) באוגוסט 2008 - אשרה שהוארכה מעת לעת.

            בחודש יוני 2012 הוא נעצר על ידי משטרת אילת בעקבות תלונתה של העותרת 1 (אזרחית ותושבת ישראל) - שהייתה בת זוגו אותה השעה. לפי תלונתה, סמוך לחצות ליל 20.6.12, בדירה בה התגוררו באילת, הוא ניסה לקחת ממנה את מכשיר הטלפון הסלולארי שלה ומשמחתה על כך הוא תקף אותה שלא כדין, סטר בפניה, היכה בעינה הימנית וכתוצאה מכך גרם לה חבלות של דימום וכאבים באפה ונפיחות בעינה.

            בנוסף, התלוננה העותרת על שלושה אירועי תקיפה וחבלה קודמים שתקף וחבל בה העותר בפניה וברגלה.

הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום באילת, הוא נעצר עד לתום ההליכים, וכפר בדיון (ביום 27.6.12) כי העותרת הינה בת זוגו.

בדיון מיום 25.7.2012 הגיעו הצדדים להסדר טיעון. בגדרו של הסדר זה צומצם כתה"א לאירוע התקיפה מיום 20.6.12 בלבד, האירועים הנוספים נמחקו מכתב האישום, העותר הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, הוא הורשע בעבירות תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ובעבירת תקיפת בת זוג, ובהתאם להסדר הטיעון עתרו הצדדים במשותף לעונש מאסר בפועל של 4 חודשים, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות.

בימ"ש השלום באילת גזר עליו את העונש המוסכם שבהסדר הטיעון הנ"ל.

2.         בעקבות הרשעתו בדין פנתה המשטרה למשרד הפנים בבקשה לשלילת רישיון הישיבה של העותר (מסוג 2 (א) (5)) - תוך ציון כי המדובר בעבירות המסכנות מעצם טיבן את שלום הציבור.

            לאחר שימוע שנערך לעותר בפני ממונה ביקורת הגבולות - בוטלה אשרת הישיבה שלו וכפועל יוצא מכך הוציא נגדו משרד הפנים צו גירוש מישראל - לפי סעיף 30 (א) לחוק למניעת הסתננות תשי"ד - 1954 - בנוסחו המתוקן (להלן - חוק ההסתננות).

            בדיון שהתקיים ביום 15.10.12 בביה"ד לביקורת משמורת ("ביה"ד למשמורת") אישר ביה"ד (כב' הדיינת ר. אדלר) את המשך החזקתו במשמורת.

            החזקתו במשמורת שבה ונתאשרה על ידי בית הדין למשמורת בהחלטות נוספות מ- 14.11.12, 22.11.12, 5.12.12, 17.12.12 ו- 30.1.13.

            יצוין כי ההחלטות בדבר ביטול אשרת השהייה ואישור המשמורת ניזומו לבקשת משטרת ישראל בהתאם ל"נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי" - נוהל מספר 10.1.0010 מיום 24.9.12 (להלן - "הנוהל") כמפורט בפרק ג' הימנו שעניינו "מסתנן שביצע עבירה פלילית הורשע וסיים לרצות את דינו".

3.         בראשה הראשון של עתירה זו שבפני (הוגשה ב- 4.2.13) עותר העותר לביטול שלילת אשרת השהייה לביטול צו הגירוש ולביטול החלטות בית הדין שאישרו המשך החזקתו במשמורת.

            לטענתו, תיקון החוק למניעת הסתננות בכלל והוראות סעיף 30 (א) הימנו בפרט, איננו חוקתי. לחלופין, הוראות הנוהל האמור אינן חוקיות ולחילופי חילופין לא מתקיימות בנסיבות המעשים והעבירות שבהן הורשע הנסיבות המצדיקות החלת נוהל זה בעניינו.

            בראש השני של העתירה טוענים העותר והעותרת יחדיו - כי קודם לשלילת האשרה וצו הגירוש הם קיימו מערכת יחסים זוגית, כי הם זכאים לפנות למשרד הפנים בבקשה להכיר בהם - במסגרת ההליך המדורג של אחמ"ש - כזכאים להכרה בהיותם בני זוג ידועים בציבור - ועל כן בהיות העותרת תושבת ואזרחית ישראל יש לבטל החלטת הגירוש של העותר שמשמעה שלילת האפשרות לבחון החלטת ההליך המדורג האמור בעניינם.

4.         לאחר בחינת כתב העתירה ותגובת המדינה על נספחיהן, לאחר ששמעתי טענות הצדדים בדיון מיום 18.3.13 - ולאחר ששבתי ועיינתי במסמכי ההליכים המשפטיים והמינהליים בעניינו של העותר (ובעניינם של העותרים) - לא מצאתי מקום לקבלת עתירה זו.

            סוגית הטענות בדבר אי חוקתיותו של התיקון לחוק ההסתננות בכלל - והוראות סעיף 30 (א) הימנו בפרט - תלויה ועומדת כידוע בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק בעתירות וערעורים שונים המונחים בפניו.

            טענות אלה נטענו כבר בעתירות רבות שהובאו בפני בית משפט זה לעניינים מינהליים.

            בפסק דין מיום 17.1.13, בעת"מ 21001-10-12 דחיתי טענות אלה לעניין אי החוקתיות הנטענת של החוק המתקן (תוך ציון כי בהיות הסוגיה תלויה ועומדת בפני ביהמ"ש העליון תיערך בוודאי בקרוב בחינתה של ערכאות השיפוט העליונה בסוגיה זו).

            אין לי אלא לשוב על נימוקי שבפסק דיני הנ"ל.